מאיה פולק

הפוסט הזה היה לי מאוד קשה לכתיבה, הוא החזיר אותי אחורה במנהרת הזמן, הוא הזכיר לי דברים שרציתי לשכוח, אבל אולי כדאי שתמיד אזכור אותם כדי לדעת להזכיר לעצמי כמה אני חזקה!
אז עם 5 כוסות קפה ועיניים מנצנצות אני כותבת לכן,
בעיקר כדי שתרגישו שאתן לא לבד!

עיניים עצובות,
בדידות שאינה אופיינת לי (עליה כתבתי בפוסט קודם).
תחושת ריקנות עם משקל מאוד כבד על הכתפיים, בעיקר כי ההשוואה שלי לאחרים הייתה עצומה.
ילדתי בתקופה שבח'ברה שלנו כולן ילדו, אך אני הייתי האחרונה לאותה החבורה…
כולן היו בחופשת לידה מאושרות ושמחות מה"צעצוע" החדש שנכנס לביתם.
לא, הן לא סיפרו שהכל מושלם, הן בהחלט דיברו על כך שהיה קשה ללדת ולקחו אפידורל למרות שלא רצו… ושהילד מתעורר בלילה לאוכל וכו' וכו').
אבל ממתי אני מפחדת מקושי?
אני עובדת מגיל 18, למדתי באקדמיה תוך כדי עבודה במשרה מלאה ואני רק אוהבת עומס – זה גורם לי להרגיש שאני חיה.

כולן היו בחוגים עם הילדים שלהן בערך מהגיל שנולדו, בילו להן בבתי קפה, מסעדות קניונים ולרוב אמרו לי כי הן ישנות כאשר התינוק שלהן ישן כדי שכשהוא קם בלילה שיצברו כוחות להאכיל אותו,
"הרי בגיל לידה תינוקות אמורים לאכול ולישון" (לא יודעת מי המציא את האשליה הנוראית הזו).

הלידה שלי הייתה לידה קצת שונה (נכון כל אחת יש לה סיפור משלה וטראומות לידה משלה, או שלא ואז בורכת). מה שקרה אצלי זה שלא הרגשתי תנועות עובר בשבוע 38 והיו חייבים לילד אותי, משמעות הדבר היא להתאשפז בבית חולים ולצאת עם תינוק כי כרגע העובר שלי במצוקה, אז הייתי מחוברת למוניטור 24 שעות והעלו אותי לחדר לידה, שם נתנו לי זירוז לוריד שחוץ מצירים מאוד חזקים לא תרם לכלום כי לא התחלתי לידה…
אז הורידו אותי לאחר כמה שעות למחלקת אם ועובר בסיכון ואז שוב העלו אותי אחרי שנתנו לגוף שלי קצת "לנוח" וככה במשך 4 ימים, אני מוצאת את עצמי בחדר לידה.
ללא שעות שינה, ללא מצב רוח וללא כוחות.
כאשר התחילה הלידה נכנסתי אליה כבר במינוס כי הייתי עייפה בטירוף,
אבל לא נורא עמדתי בהכל, לחצתי מספיק טוב כדי ללדת את ה-3.995 שיצא ממני לאוויר העולם.
רציתי להיות האמא הכי טובה עבורו, להניק אותו וכמובן שלא לתת אותו לאף אחד אחר ולהיות איתו בביות מלא (משמעות הדבר שהוא איתי גם בלילה).
אני עם תפרים
אני מדממת
אני מניקה
אני צולעת
אבל אני בעיקר עייפה כי כבר שבוע אני בבית חולים ולא ישנה,
יחד עם כל זה להגיע הביתה ולהמשיך לא לישון כי יהונתן הגיע לחיינו והפך אותם,
הוא לא ישן 24 שעות וכאשר כן ישן זה היה תנומה של 10 דק' לכל היותר, היה ער במשך שעות, אבל לא ער ורגוע ושלו ממש לא…
ער צורח!
רק חיכיתי לזמן האוכל שלו על מנת לסתום לו את הפה קצת, לא הייתי מסוגלת לשמוע אותו צורח ככה במשך כל היום.
ככל שהזמן עבר הבנתי שמשהו פה לא רגיל והילד שלי לא "אוכל וישן" אלא רחוק מיזה…
גיליתי שהחלב לא מתעכל לו טוב בגוף והוא צריך אוכל מיוחד עם מרשם רפואי ואני צריכה להפסיק לאכול מוצרי חלב אם אני רוצה להמשיך להניק אותו.
הזמן עוד קצת עבר וגילינו שיש לו ריפלוקס כל זה ויהונתן עוד לא בן שבועיים.
ואז הגיע גיל שבועיים ואיתו דלקת אוזניים נוראית,
היינו בבית חולים איתו ועכשיו כבר לא רק יהונתן בוכה 24 שעות,
הצטרפתי אליו.

טריגר לדיכאון אחרי לידה הוא חוסר שינה,
אני לא מדברת על חוסר שינה כמו שכל תינוק נולד וקמים להאכיל אותו בלילה כל כמה שעות,
אני מדברת על להיות ערים בכל השעות!

אמא שלי הייתה מתקשרת לשאול מה נשמע בכל בוקר והייתי רק מתלוננת, כ"כ לא אופייני לי להיות אדם מתלונן, אבל לא הפסקתי לעשות זאת!
אמא שלי החליטה שהיא מגיעה לעזור ולתת לי לישון בלילה והגיע אלינו למספר ימים,
היא אמרה לי שאני צודקת
יהונתן מעייף, הוא לא מפסיק לבכות.
אז אמרו לי אחרים:
הוא סובל
וחשבתי לעצמי ומה איתי ??
אני לא מפסיקה לסבול.

אני זוכרת שלא היה לי אומץ לספר לאף אחד מה שאני עוברת, בגדול סיפרתי פה ושם אבל רובם לא הבינו עד כמה זה עמוק ורציני אצלי,
התקשרתי לחברה שיש לה כבר 2 ילדים והחלטתי לספר לה …
בעיקר כי רציתי שמישהו יזדהה עם התחושה שלי
הרגשתי בתא עינויים!
הרגשתי שאני לא מבינה למה עשיתי את זה לעצמי !
חברה שלי ענתה לי
"מאיה למה ציפית?"
היא אמרה לי שתינוקות מתעוררים בלילות לאכול,
היא לא ממש הבינה שיהונתן פשוט לא ישן.
כל כך התאכזבתי ממנה באותם ימים, כי עד שהחלטתי לחלוק עם מישהו מה עובר עלי….
חברה נוספת שילדה בסמוך אלי והיינו מבלות כמעט כל יום יחד פשוט התרחקה ממני כל יום יותר ויותר..
לא כי היא אדם רע חלילה,
כי היה קשה להכיל אותי, את התסכול שלי, את התלונות שלי ובעיקר את זה שהייתי אדם עצוב אז היא לא רצתה אותי לצידה ופשוט הפסיקה לענות לי.

ואני ממשיכה לחוות את החוויה הלא נעימה בחיי, ניסיתי לספר לאנשים בודדים מה עובר עלי והתגובות שקיבלתי היו:
אמרו לי שאולי לא מתאים לי להיות אמא!
אולי קיבלתי החלטה להביא ילד מוקדם משהייתי צריכה!
אמרו לי שאמא רגועה = תינוק רגוע, מה ??!!??
הכי הזוי שאמרו לי שתינוק לא בוכה סתם… יש רק 3 סיבות או שהוא רעב או שהוא עייף או שהוא עם קקי, אצל יהונתן שלי זה לא היה כך, ובכלל אולי תינוק בוכה כי מגרד לו והוא לא יודע איך לגרד?!

רצחו אותי, דיכאו אותי יותר ויותר,
איך זה שכולן מסתדרות ורק אני לא?
מה לא בסדר אצלי?
אני משתגעת!

הבנתי שלא מכאן תגיע הישועה ואני חייבת ללכת לטיפול אחרת לא יגמר בחיים המבוי הסתום שנכנסתי אליו.
לא הרגשתי תחושת הזדהות של אחרות עם המצב שבו הייתי.

אז קבעתי תור לפסיכולוגית שמאוד המליצו לי עליה
"היא מתמחה בנשים עם דיכאון לאחר לידה", כך נאמר לי.
יומיים למחרת כבר הייתי אצלה,
מאוד התרגשתי
אף פעם לא הלכתי לטיפול פסיכולוגי,
זו הייתה פגישה שסיפרתי לה הכל והיא לא הוציאה מילה מהפה,
הרגשתי שאני משתגעת, בחיי!
הרגשתי שהיא חסרת לב, היא רואה ציפור פצועה ולא קמה לחבק אותי אפילו, איך לעזזל גם היא לא מזדהה עם הסיפור שלי?!?
הרגשתי שהיא לא מבינה מה אני רוצה ממנה, היא רק הסתכלה עלי והקשיבה לי,
מהר מאוד הבנתי שלא זה מה שאני צריכה והטיפול הזה היה הראשון והאחרון.

כאשר המשפחות היו רוצות לבוא הן היו באות והייתי עושה את עצמי כאילו שהכל בסדר ואני מתפקדת מצוין!
בימי שני הייתי הולכת ללימודים שהתחלתי באמצע ההריון שלי,
אח שלי האמצעי היה מגיע לשמור על יהונתן ואני הייתי מתלבשת יפה והולכת,
בשיעור הראשון שנכנסתי אליו לאחר הלידה המשפט הראשון ששמעתי מאחת הבנות שהייתה בחודש הריון מתקדם, היה : "את נראת מעולה בקטע מעצבן, איך ירדת כל כך מהר במשקל??"
ושתדעי לך "את נראת אמא מזה לא עייפה, הוא בטח ישן לך טוב הקטנצ'יק הזה אה?"
חשבתי שאני הוזה ממה שאני שומעת ואילו היא רק הייתה יודעת מה עובר עלי, אבל יש לי תדמית שכזאת מאיה תמיד מאושרת, שמחה וחיובית ומי הן בכלל שאתחיל לספר להן מה עובר עלי ושירדתי מלא במשקל כי אני לא אוכלת, כי התינוק שלי לא מפסיק לצרוח וכל היום על הידיים שלי.
לפני שנכנסתי להריון הייתי אצל נטרופתית נפלאה בכפר סבא עיר המגורים שלי, היא דאגה למערכת החיסונית שלי ודאגה לי לשמור על ההריון היקר שלי.
אז כשיהונתן היה בערך בן חודשים וחצי קבעתי אליה תור כדי שתכין משהו ליהונתן שירגיע לו את הגזים ואולי ככה הוא ירגע וקצת ישן,
(הרופא הגדיר את הגזים של יהונתן כמקרה חריג שיצטרך טיפול תרופתי עד גיל שנה), מה עוד יהיה לתינוק שלי? עד כה הוא לא עבר מספיק?!
הגעתי לנטרופתית שלי
ישבתי ובכיתי
סיפרתי לה את כל המשקל הכבד שיושב עלי עוד לפני שבכלל התחלנו לדבר על הגזים של יהונתן,
היא אמרה לי את המילים האלו:
"מאיה,
אני חושבת שמה שקורה לך הוא נוראי, את סובלת, חבל שלא הגעת בשלב מוקדם יותר עם יהונתן הייתי עוזרת לך איתו ועושה לו חליטת תה שתקל על הגזים שלו,
אבל אני מרגישה שיש כאן משהו מעבר לגזים,
אני מרגישה שיש לך קושי להודות שמה שקורה בבית הפרטי שלך הוא לא מושלם, שקשה לך.
זה בסדר שקשה,
זה בסדר לבקש עזרה,
זה קשה להיות אמא בפעם הראשונה במיוחד שמתלווים לכך קשיים כמו גזים חריגים וריפלוקס ודלקת באוזן וכל החגיגה הזאת.
פשוט קשה לך כי הפסקת להיות מאיה המושלמת, זאת שיש לה זוגיות טובה ומלא חברים ומשפחה נפלאה, פתאום משהו משבש לך את החיים וקשה לך להודות בזה, תשחררי את זה מימך"
אני לא אשכח את המילים שלה,
כי שחררתי … פשוט שחררתי
היה לי תינוק שבוכה מלא כי הוא באמת סבל ולא תינוק שרק ישן ואוכל, ולא כזה שישן לילה רצוף מגיל שבוע.
והקושי להודות היה קושי לא קטן עבורי.

היה ונגמר.

ביום למחרת החיים שלי חזרו להיות מושלמים (כמעט),
ידעתי להודות בקוף הקטן שסחבתי על גבי
ידעתי לומר
קוראים לי מאיה פולק ועברתי דיכאון אחרי לידה!

ברוך שעשני אישה!

ברוך שעשני אמא של יהונתן.